FOMO, הפחד לעשות משהו אחד ולפספס משהו אחר, הוא אחד האויבים הגדולים של דור ה-Y. בהיותכם חובבי אוכל המגיעים לעיר כמו לונדון, החשש אף מתעצם. יש בה שפע קולינרי עצום, שכמעט בלתי אפשרי להצליח להחליט היכן לאכול, בטח כאשר כל המלצה שמקבלים היא בגדר "חובה". בסופו של דבר, קיבולת הקיבה אינה אינסופית, השהייה שם מוגבלת וכך גם עומק הארנק. אם כן, החלטתי להקים את התנועה נגד השימוש בשורש חו"ב. אין לי ספק שפספסתי מקומות נהדרים, כמו אוכל רחוב ושווקים או מסעדות מוכרות יותר, אבל אלו כנראה יחכו לביקור הבא. אולי. או כאשר אקבל הצעת רילוקיישן מפתה. בכל אופן, ללונדון יש את ההשפעה הזו עליי – להצליח לשחרר. פעם שנייה שלי שם, ועוד לא הייתי בארמון בקינגהאם או בביג בן ושלא נדבר על מוזיאונים. מה כן עשיתי? אכלתי, שתיתי, יצאתי ואפילו ישנתי צהריים. נראה לי שקוראים לזה "להנות".
וגם – כן, כל ההקדמה הזו כדי שאף אחד לא יעז לומר לי, "היית בלונדון ולא אכלת ב-X?!". לא אוכל לשאת את תחושת ההחמצה.
אם כך, להלן המקומות שכן אכלתי בהם (שימו לב: לחיצה על שם המסעדה מובילה לאתר שלה).
Salon Brixton
עוד לפני שחשבתי לטוס ללונדון, התחלתי לעקוב אחר המסעדה הזו שמשתדלת לעשות שימוש בחומרי גלם מקומיים ועונתיים ויוצרת מהם אוכל צבעוני שגם מצטלם נהדר. על פניו, נראה לפחות גם ככזה שמותקן מצוין. היא ממוקמת אמנם הרחק ממרכז העיר, בשכונת בריקסטון המתפתחת, אבל זה לחלוטין אזור ששווה להקדיש לו תשומת לב. מעבר לשוק אורבני קטן שמורכב ממכולות ענקיות (Pop Brixton) וכולל דוכני אוכל מפתים ישנו גם מדרחוב עם חנויות ודוכנים של מהגרים עם חומרי גלם מסקרנים: תערובות תבלינים, אטריות, מרינדות, ממתקים וחטיפים – יצאנו משם עמוסי שקיות פלסטיק שמילאו יותר מחצי מזוודה.
מסעדת סלון שוכנת בפסאג' צבעוני בשכונה. היא קטנה ומתפרשת על 2 קומות, כאשר המטבח הוא דווקא בקומה העליונה, שם התיישבנו כאשר הגענו לארוחת בראנץ' סופ"ש מאוחרת. היינו ארבעה, והתחלנו עם קמפרי-תפוזים (הקמפרי לא מאוד הורגש, לצערנו), בלאדי מרי (הפודית מעיין דר מוסרת שהוא היה מוצלח מאוד) ומשהו מטוגן – האש בראונס מוזהבים, יפים וטעימים וקרוקטים במילוי nduja' (שלא טעמתי מטעמי מגבלותיי).
בן זוגי ואני חלקנו שתי מנות עיקריות: האחת טוסטים של לחמי מחמצת מרוחים בקארד חלב בקר ועליהם פטריות צרובות וביצה עלומה, והשנייה – ניוקי צבוע בפחם שחור עם ירוקים כמו ברוקומיני ואגוזי לוז. שתיהן היו מופלאות. הראשונה הייתה אמנם קצת בנאלית, אבל קארד החלב הוסיף עניין והלחם והביצוע היו מצויינים. הניוקי היו עשויים מצויין, רכים אבל עדיין שומרים על מידה של מוצקות. הזוג לידנו הזמין מנה של פרוסות מחמצת קלויות עם חומוס סלק וביצים עלומות ומנה של פרוסות מחמצת קלויות עם סלמון שנכבש במקום, רוטב סרירצ'ה על בסיס הולנדייז, קייל וביצה עלומה. נמסר כי היה טעים, אם כי כמות הסלמון הכבוש, שפרוסותיו גם היו עבות למדי, הייתה גדולה ואולי אפילו מדי.
לקינוח בחרנו בהום מייד לחם בננה עם הום מייד נוטלה שהיה חביב השולחן וכן טארט תפוזי דם ורובאב שהיה קצת שנוי במחלוקת (אם כי לטעמי האישי היה חמצמץ ומרענן, חרף המרקם הטבעי המוזר של ירק הרובאב). ביחד עם עוד כמה כוסות קפה וטיפ, כל זוג נפרד מכ-50 פאונד.
כתובת: 18 Market Row, Brixton, London SW9 8LD, UK
Black Axe Mangal
על פניו, יש למסעדה הזו את כל הנתונים להיות פשוט מעצבנת. היא סופר טרנדית, אי אפשר להזמין אליה מקום, היא אינה ממוקמת במרכז העיר ולא משנה כמה קוראים עליה – קשה מאוד להבין מה האוכל שמגישים פה כי כמובן גם תפריט קבוע אין פה. ואולי זה בדיוק העניין; המסעדה קוראת תיגר על הצורך האובססיבי שלנו להגדיר ולדעת האם מטבח של מסעדה מסוימת הוא פאן-אסייתי, בריטי מודרני, טורקי או ים תיכוני? מצד אחד, יש פה עניין של תיאום ציפיות, אבל מצד שני – מה הבעיה להגיש פשוט אוכל טוב? אוכל שמזוהה עם טבח ולא עם מדינה; אוכל שעושה פיוז'ן בין מטבחים שונים וחומרי גלם שונים, לוקח מפה ומשם, ויוצר דבר מה חדש.
והמסעדה הקטנטונת הזו, שהטאבון בה תופס רבע מהמקום בה, מגישה אוכל מצוין על מפות צבעוניות להחריד מפלסטיק. יש בה משהו קצת אסייתי ומשהו קצת טורקי ומשהו קצת לא ברור ובעיקר שילובים שנראים לא מאוד הגיוניים אבל הם יצירתיים, מרגשים, מרתקים ופשוט טעימים. היא ללא ספק גולת הכותרת בסופ"ש הקצר שלנו בלונדון, וחלילה לא בהתנשאות – אני חושב שהיא לא מתאימה לכל אחד. המסעדה מגישה נתחים לא שגרתיים, חלקם גם מבעלי חיים שפחות שכיחים על הצלחות שלנו, היא מחוספסת ואפלה, נעדרת כל פורמליות – וזה בדיוק מה שנהדר בה.
לאחר המתנה של 45 דקות, אותן העברנו בבר סמוך עמוס קולגות שיצאו לדרינקס אחרי העבודה, התיישבנו על שולחן קטן, והתחלנו להזמין בחשש מה. ראשונה הגיעה לשולחן מנה עם לחם שטוח מהטאבון (דרישת שלום לטורקיה) לצד 3 עצמות במילוי מח עצם, זנב שור ואנשובי – פצצת אוממי מטמטמת שהציבה רף גבוה מאוד לשתי המנות שהגיעו אחריה. לאחר מכן, עלתה אל שולחננו מנה של חצי עוף מצופה בפירורי לחם שנכנס לטיגון עמוק והוגש עם רוטב ממכר שמשגע את בלוטות הטעם לצד סלטון מוחמץ וחסה פריכה לרענון. אני די משוכנע שהוא כלל בין השאר את תערובת 5 התבלינים הסינית, אבל היה בו גם משהו חריף שפגע דווקא בקדמת הלשון. כאב מענג שגורם לך לרצות עוד ועוד ממנו. לצדה הגיעה מנה של כרוב צלוי שמעליו שבבי בוניטו (קאצובושי) מרקדים (אלו שבבים של דג מיובש ומותסס, הישר מהמטבח היפני, שהחום גורם להם לזוז). טעם דגי מופלא.
ביחד עם בקבוק מים מוגזים וטעם חזק של עוד, השארנו שם 43 פאונד (כ-200 שקלים). לא אוכל רחוב זול, אבל בטח לא מחירים של מסעדת יוקרה.
כתובת: 156 Canonbury Rd, London N1 2UP, UK
Magpie
כדי להשאיר מקום, או לפחות תחושה, לספונטניות – לא קבעתי מקום למסעדה בשבת בערב. לנו במרכז העיר, והחלטתי לנסות את מזלי באחת המסעדות שבהן לא ניתן לעשות הזמנה כמו BAO הויאטנמית או KILN התאילנדית שנמצאות בסוהו. מראש ידעתי שאני לוקח סיכון שכן מוצ"ש הוא ערב עמוס במיוחד, כמו ערב שישי אצלנו, אבל בכל זאת נאחזתי באופטימיות. שהתפוצצה לי בפנים כמובן. ב-קילן אמרו לנו שאנחנו יכולים להמתין שעה ו-45 דקות, ולמרות שחיכינו שהמארחת תצחק ותגיד "סתאאם" היא המשיכה לשמור על ארשת רצינית. עשינו אחורה פנה, פתחנו את המפה וצעדנו למקום הכי קרוב שהיה נעוץ אצלי – Magpie.
המסעדה הזו, המציגה מטבח בריטי מודרני לכאורה, היא למעשה מסעדת בת של מסעדת PIDGIN השוכנת בשכונת האקני המזרחית. האחרונה מתהדרת בכוכב מישלן, וקיבלנו עליה לא מעט המלצות, אבל בגלל ריחוקה ממרכז העיר, בטח בלילה שעוד תכננו לצאת בו, ויתרנו עליה. הגענו למסעדה, ולמזלנו היו מקומות על הקאונטר הצופה על המטבח הפתוח (אני יכול לבהות במטבחים שעות). מצד אחד, היה זה האזור המואר יותר במסעדה (מה שעזר לי, יחסית, עם התמונות), אבל מצד שני גם המקום החם ביותר (לא בצורה בלתי נסבלת, אבל עדיין. עדיף לטעמי לשבת על הבר או על שולחן בחלל המסעדה).
התפריט המשתנה שלהם, בעיקר בהתאם למצב הרוח שלהם אבל גם בהתאם לחומרי הגלם הזמינים, שם דגש על מנות קטנות לחלוקה אך מציע עוד 3-4 מנות גדולות יותר. בחרנו כמובן במנות השרינג, והתענגנו על כל אחת מהן. שוב, מטבח שמציג שימוש יצירתי בחומרי גלם, שואב השפעה ממטבחים שונים ומציג ביצוע מהודק לרעיונות שנשמעים קצת משוגעים. טרטר הבקר הוגש עם טוגני כמהין כיפיים, והוא היה טעים, אך לא הייתה בו בשורה מיוחדת (ולפעמים גם אין צורך בה כאשר האוכל עשוי טוב).
לעומת זאת, מנת שורש הסלרי שהייתה טייק אוף למנת הפסטה האיטלקית המפורסמת קצ'ו א פפה הייתה לא פחות מגאונית. שורש הסלרי היה צלוי לשלמות והרוטב המפולפל החמיא לו מאוד.
אכלנו גם מנה כייפית במיוחד של פולנטה קריספס (ריבועי פולנטה בטיגון עמוק) שהיוו מצע ל- brandade (אמולסיה של שמן זית ודג קוד מלוח. לרוב מוגש על תפוחי אדמה או לחם). עוד חלקנו מנה מעולה של עוף שבושל ביין ואז נכנס לטיגון עמוק (Fried Chicken Coq au Vin).
כל הטוב הזה, ועוד לא ידענו מה מצפה לנו לקינוח. אנחנו לרוב נעדיף לאכול מנה נוספת מהתפריט מאשר קינוח, אבל תפריט הקינוחים המסקרן שכנע אותנו. בחרנו בקינוח של קרם שעועית שחורה על בסיס אנגלז שהיה אחד הקינוחים הטובים שאכלתי בחיי, אם לא הטוב שבהם. הוא מוגש עם טוויל סוכר וסורבה צ'ילי חריף, ובתחתית ישנו בצק פריך שבור ונגיעה של מחית פסיפלורה, וכל אלו יוצרים שלם שגדול פי כמה מסכום חלקיו. נעתק דיבורנו ושקענו בדממה בחוויה בניסיון להבין מה אנחנו עוברים, ולא ממש בהצלחה. לא פחות ממדהים, בעיניי.
ואז הגיע החשבון. 47 פאונד (כ-250 שקלים), כולל 2 כוסות יין, טיפ ותרומה לעמותה שדואגת להאכיל נזקקים חולי איידס. תמורה למחיר, לדעתי, אינה רק כמות האוכל שמקבלים – אלא החוויה שעוברים. יצאנו מסופקים ונרגשים במחיר שהוא באמת בדיחה. באתר המסעדה, תחת 'אודות', אפשר להבחין שהמסעדה משדרת קוליות שלא נופלת לקלישאות. התחלתי וכתבתי שהמסעדה מציגה רק לכאורה מטבח בריטי מודרני, ואכן הם בעצמם אומרים שהמושג הזה בא לתאר הכל ושום-דבר בעונה אחת. המנות לא מגיעות ממטבח מסוים, אלא פשוט מתבססות על חומרי גלם טובים כדי ליצור מנות שהן לא רק טעימות – אלא גם מפתיעות. אני לא יכול להסכים עם זה יותר.
כתובת: 10 Heddon St, Mayfair, London W1B 4BX, UK
St. John Bread and Wine
מסעדת סיינט ג'ון המקורית שוכנת ברחוב הנושא את אותו שם, ולה יש גם כוכב מישלן. זו שוכנת מזרחית אליה, ואינה מכוכבת. שמעתי רבות על המסעדה טרם נסיעתי, ובמיוחד על האנג'דה המנחה אותה – Nose to Tail. העיצוב של המסעדה לבן, נקי ופשוט, כמעט סגפני, והאוכל בהתאם. בריטי, לא מתחכם, אמתי.
דגמנו רק מעט מהתפריט, כי חשבנו שעוד נצליח לאכול אחר כך בשווקי האוכל בסביבה כמו בריק ליין (היינו כמובן תמימים). להתחלה הזמנו מנה של 3 עצמות מח המוגשות עם פרוסות לחם מחמצת קלויות וסלט קטן של פטרוזיליה ובצל שהתאימו בדיוק לצהריים מוקדמים אחרי לילה רווי שתייה. בהמשך אכלנו גם מנה נפלאה של בשר בקר כבוש שמגיע קר לצד סלט שורש סלרי בחרדל חרפרף (שקצת גנב את ההצגה) וכן נתחי דג בקלה עסיסיים מצופים בבצק בירה פריך לצד קטשופ בייתי.
קינחנו בפרוסת בראוני מרירה, טובה ונימוחה ולקחנו לדרך חצי תריסר עוגיות מדלן שנאפות במקום עם ההזמנה. החשבון עמד על 34 פאונד, לפני טיפ.
כתובת: 94-96 Commercial St, London E1 6LZ, UK
Clipstone
האחות הקטנה והקז'ואלית של המסעדה המכוכבת Portland, וגם זו שזכתה במסעדה הטובה ביותר לשנת 2017 בטקס פרסי האוכל והשתייה של המגזין GQ. למרות כל ההקדמה המפוצצת הזו, מדובר במסעדה שכונתית קטנה ולא מאיימת, שמציעה תפריט צהריים משתלם במיוחד: 26 פאונד לשלוש מנות (ראשונה, עיקרית וקינוח) או 22 פאונד לשתי מנות (ראשונה ועיקרית). המיקום המרכזי שלה בשכונת פיצרוביה, צפונית לסוהו, הופך אותה לאידיאלית לעצירה באמצע היום.
התחלנו עם ג'ין וטוניק, להירגע מעט אחרי הליכה אינטנסיבית, והתחלנו להזמין. טרטר בקר על קרם קשיו וטופינג של כרוב סגול קצוץ דק ופריך וחלמון ביצה כבוש מגורר. הרבה מרקמים, הרבה טעמים – והכל השתלב בצורה טובה. המשכנו עם קרודו סלמון, תפוזי דם וקרם פרש. מנה עדינה מאוד בטעמיה, בטח ביחס למנת הטרטר עם הטעמים העזים – מה שגרם לה להחוויר, וחבל. אם סדר ההגשה היה הפוך, סביר שהיינו נהנים ממנה יותר.
שתי המנות העיקריות היו פילה דג עם רוטב של אגוזי לוז ושום ירוק צרוב ורביולי במילוי פטריות בליווי פאף כוסמת. שתי המנות היו מוצלחות, אך הרביולי התעלתה על השנייה. מנה עשירה בטעמיה, בצק הפסטה היה מצוין וזו כנראה הייתה הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי ליהנות מכוסמת. לצד המנות, לקחנו תוספת של תרד ברוטב פונזו ושומשום (מחוץ לעסקית).
סיימנו את הארוחה עם טארט תותים ושקדים מענג המוגש עם גלידת חלב. לסיכום החוויה, האוכל היה מוצלח מאוד והשירות מצויין – בדיוק מה שצריך בשביל ארוחת צהריים נהדרת.
כתובת: 5 Clipstone St, Fitzrovia, London W1W 6BB, UK
עוד כמה קטנות:
- קפה של בוקר: לנו במלון The Hoxton Holborn, וצמוד אליו ישנו סניף של Grind המציע במהלך היום קפה טוב, מאפים, כריכים (כן, גם טוסט אבוקדו) ובערב קוקטיילים. את הבוקר פתחנו שם עם הפוך טוב ומאפה קטן ליד כמו בראוניז קרמל מלוח או קרואסון חמאה.
- היפסטרים יאפים: אגב, מלון ההוקסטון (אשר ישנו סניף נוסף של המלון, המקורי, בשכונת הוקסטון), הלובי שלו עמוס תמיד באנשים מזדמנים; במהלך היום מילניאלס מתקתקים שם במרץ על הלפטופים בזמן שהם מקימים איזה סטארט-אפ חדש או מצילים את העולם ובערב מגיעים לשם מהמשרדים הסמוכים לדרינקים. פועל במקום בית קפה, בר וגם מסעדה (שהיא פחות מומלצת). בבית הקפה של הלובי, התענגנו על מאצ'ה לאטה שלאחרונה התחלתי לחבב יותר ויותר.
- קינוחים טובים, קפה רע: אם כבר מדברים על קפה, ראוי גם לדבר על הביקור בשלוחה המקומית של הפטיסרי הידוע Dominique Ansel Bakery. הסתבכנו קצת להגיע לשם, ותוך כדי גם התחיל לרדת גשם, ועדיין היינו נחושים להגיע. למען האמת, ציפיתי למקום קטן יותר, אינטימי, אולי אפילו בוטיקי – ובמקום זה קיבלנו מקום המוני למדי שמגיש אולי קינוחים שנראים מהמם, אבל לחלוטין מאכזב עם הקפה שלו ובכלל עם האווירה. בחרנו בקינוח אישי של בוטנים ושוקולד על תחתית פריכה של פצפוצי אורז ועוד מאפה עם בסיס של בצק קרואסון ומילוי של פיסטוק ומי ורדים (אמנם לא מצטלם יפה, אבל היי – לא אומרים 'לא' לפיסטוק). לא רע בכלל, אפילו טוב, אבל כמובן שלא הצלחנו לסיים את שניהם. יצאנו משם בעיקר בתחושה שבזבזנו לחינם את הקצאת הקפה השני של היום.
- אי אפשר בלי ראמן: יש מלא מקומות טובים לאכול בהם ראמן, אבל הספקנו לבקר רק באחד מהם – Shoryu. שוב, מטעמי מגבלותיי, בחרתי בראמן על בסיס ציר צמחוני המוגש עם נתחים של עוף מטוגן וקריספי. אין לי מושג איך הם הצליחו להפוך מרק על בסיס ירקות לכל כך עמוק ועשיר בטעמיו. אני לא מבין גדול בראמן וגם לא יכול להשוות למקור, אבל כמנה בפני עצמה – זו מנה מדהימה שהיה קשה להפסיק לאכול ממנה. כמו כן, על כל שולחן ישנה קערה קטנה עם שיני שום, כותש שום, שמן צ'ילי וכמובן מטחנת שומשום. פשוט נפלא.
- פשרה: בן-זוגי שונא ראמן, פשוט כך. על כן, הבטחתי לו שאחרי הראמן שלי – נוכל ללכת לאן שיבחר. אז הוא בחר פיצה (כמעט) מעבר לכביש – Pizza East. אולי אחת המסעדות הגדולות שהייתי בחיי, מה שקצת פוגם בשירות עצמו. הוא הזמין פיצה על בסיס רוטב שמנת עם פטריות וכמהין. הוא אהב מאוד, אני אהבתי בעיקר את השוליים ואת הרוטב; מרכז הפיצה לטעמי דק מדי והתקשה להחזיק את הטופינג.
